<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ו</h1>
<h2>דף מח.</h2>
ריאה הסמוכה לדופן על ידי סירכא או על ידי דבוק, בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין, חוששין לה. ודוקא באומא, לפי שהיא עומדת בריוח ואין הדפנות מגיעות שם. אבל אונות הנסרכות או הדבוקות לדופן כשרה. דאמרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, ומוקמינן לה דהני מילי במקום רביתא, והיינו מקום חתוכא דאוני, והוא דסריך בבשרא, או בגרמא, שהרי על העצם יש קצת בשר, אבל לא סריך בבישרא, כלומר שאין בשר כלל על הצלעות, שנתעכל הבשר על [ידי מכה] או על ידי חולי טרפה. ואי אינקבא ולא סביך בבישרא, כלומר שאין סירכא כלל או דבוק כלל, טרפה לפי שאין הצלעות מגינות אלא על ידי סירכא או סמיכות הנדבק בהם. וכי אמרינן דאומא לדופן טרפה, דוקא דליכא מכה בדופן. ואע"ג דלא מבצבצא תולין דמחמת ריאה היא וטרפה. אבל אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן, ואפילו מבצבצא לא חיישינן לה וכשרה. ויש חולקין בזה ואומרים שאם תמצא נקובה אין לה הכשר במכת הדופן. והנכון כמו שכתבתי. וכן כתב הר"ם ז"ל. ויש שמצריכים בדיקת פושרין אפילו כי איכא מכה בדופן. וכן נראה מדין הגמרא. אבל לא ראינו מי שעשה כך. וכתב רבינו נטרונאי גאון דהא דאמרינן דאי איכא מכה בדופן כשרה, דוקא כשהסרכא להדי מכה. אבל אי סירכא סמוך למכה מהאי גיסא או מהאי גיסא ולא על המכה טרפה. ואפילו סירכא על המכה ממש ובאה לדופן (במקום) [ממקום] המכה באלכסון שאינה כנגד המכה, אע"פ שנסרכה על המכה ממש טרפה. ויש שכתבו, ואע"פ שהסירכא במכה כשרה, וכן נוהגין בקצת מקומות. ומר רב נחשון [גאון] כתב, דהני מילי אי הויא ההיא סירכא כשיעור רוחב המכה, אבל אם היה רחב ושופע על רוחב המכה אפילו כחוט השערה סריך בדופן חוץ ממקום המכה חיישינן לה וטרפה. ונראה לומר דאזלינן בתר רובא. דאם רוב הסירכא במכה כשרה, כמו שביארתי למעלה גבי אונא ואומא לדופן. כתב הראב"ד ז"ל, ולי נראה כשם שאמרו אי איכא מכה בדופן תלינן בתר דופן, כך אנו אומרים כל מקום שהדבק והסרכא אוסרין אותה, שאם יש שם מכה תולין אותה במכה. ומי שמתיר אין מזיחין אותו ואין מזחיחין אותו עכ"ל. ובעל המאור כתב שיפה להחמיר בכל ענין, וכן נראה. ריאה הדבוקה בשדרה, האונות והאומא הכל דבוק בשדרה, בין מצד אחד בין משני צדדין, קורין אותה פולמונאדאה. ובארץ הלזו קורין אותה דבק. והיו מתירין אותה בנרבונה כשדבוקה כולה בלא פלוש. ואומרים שכשהאונות דבוקות האומה חזקה בדבקותה יותר ואינה מתפרקת. ואם יש בה פלוש טרפה. וכן המנהג בקצת מקומות להיתר. ויש שקורין אותה פולמוניירא, הריאה שהיא עטופה ועולה בנפיחה ואין רוח יוצא ממנה, אבל היא גדולה כמו שהיא נפוחה מאליה ויש בה מקומות קשים במשוש, וכשנוקבין אותה אינה מבצבצת ולא מחמת מוגלא, ואף אינה יבשה באותו מקום. והנה כתב על זה הרב ר' יצחק ב"ר יהודה ז"ל מנרבונה, ריאה שהיא נפוחה מאליה ודבוקה בדופן כולה או חציה, וכשמסדקין אותה היא מדובקת מסביבותיה, שנוטלין הדוקין שעל גבה ואם היא שלימה כשרה. ומה שהיו קורין בנרבונה דבק בכל הסרכות שאסרו חכמים שלא במקום רביתייהו בדבק ודבק נהגו בפירושו בשני פנים. האחד כגון שהסירכא רחבה כמלא רוחב גודל, אע"פ שהסירכא ארוכה מאד, כשרה. ולזה קורין לו דבק תלוי. וכן אם עלו סירכות הרבה יחד במקום אחד, ויש להם רוחב כמלא גודל. והשני כשסירכא אינה ארוכה אלא כמלא אורך הפרק הראשון שבגודל שהצפורן קבועה בו, אע"פ שהיא דקה מאד אפילו כחוט השערה כשרה. דכיון שהיא קצרה כל כך כדבוקה דמיא לגמרי ולא תתפרק לעולם. ואומרים זכר לדבריהם [ישעיה מ"א] "אומר לדבק טוב הוא ויחזקהו במסמרים לא ימוט". והמנהג היו מימים הקדומים בנרבונה ממקצת הנשיאים שהיו אוכלים זה הדבק. ועדיין מקצת בני העיר סומכים על ההיתר ההוא. אבל הם המיעוט. וכל חכמי העיר היו נוהגין בו איסור. וכן ברוב גבול ישראל לא שמענו מקום שנוהגין בו היתר. והאוסרים נותנים סימן לדבריהם [דברים כ"א] "כי קללת אלהים תלוי [ירמיה ב'] כל אוכליו יאשמו".
